פוטותרפיה

קשה לתאר את חיינו כיום ללא צילום, אשר מלווה אותנו עוד מהלידה.
הצילום מאפשר תיעוד של היסטוריה אישית למרבית האנשים. התמונות יכולות ליצור חיבור וקרבה בין אנשים ומאפשרות "דיבור" הרבה יותר רהוט ומשכנע, לעומת מילים. דרך הצילום אנו יכולים להציג את עצמנו – הפנטסיות שלנו, תחושות, רגשות, כמו גם את גופנו ומערכות יחסים, בגלל שאנחנו יכולים ליצור את ההקשר ואת הקונטקסט בכל פריים.
דימוי עצמי, קבלה עצמית ובטחון עצמי, מרכיבים את מירב הטיפול.
אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך, כמעט ולא יצטלמו וכן לא יהיו בעלי אלבומי תמונות של עצמם. טיפול באמצעות צילום, מתבסס על שחזור אותו מבט אימהי ראשון, תוך ניסיון אמיתי לתקן את הערכה העצמית של המטופל כלפי עצמו. מדובר על היכולת לשוב ולהביט באותו ראי, אך הפעם מתוך חיזוק העצמי.

כל אדם זקוק להראות, מתוך צורך נרקיסיסטי מולד.
רובנו חווינו  לאורך חיינו מבטים לא מספקים, הביטו דרכינו, ביקרו אותנו או שפטו אותנו, ראו בנו השתקפות של מה שהמביט רצה לראות בנו והתחושה היא תמיד שלא ממש ראו אותנו.
אנשים חיים, עושים, חווים ופוגשים אנשים וסיטואציות שונות במהלך היום יום, אך לא תמיד מרגישים נראים ובוודאי שלא חשים עצמם במרכז המיקוד, על ה"במה", במלוא הפוקוס.
בצילום המטופל ובתיעוד רגעיו החד פעמיים, תוך הגדשת יופיו, רגישותו וחוזקו, ניתן לאפשר לו מבט מחודש אל עצמו, ולהעניק לו ערך עצמי חדש, באופן שלא משתמע. התיעוד מאפשר לו לחזור ולהביט ב"אני" שלו, כפי שלא מתאפשר ביום יום, לתת לו תחושת נוכחות, תחושת קיום, ותחושת נראות ועדות לכך.
 
בטיפול באמצעות צילום, יש לנו את הכבוד להעניק למטופל את הנראות הכול כך רגישה ואחרת ואת החוויה הכול כך שונה של תפיסת ה"אני" שלו, כמו גם את היכולת לחוות איתו ולהיות שותפים-נוכחים לנראות שלו ובכך רק להעצים את הערך העצמי שלו ואת הקיום שלו.
הכוח הזה של הצילום נעשה בעזרת שיקוף הבבואה שלו, היכולת להתבונן בעצמו באופן השונה ממבט בראי, אם מתוך זוויות שונות, תאורה משתנה, ומגוון של פוקוסים.
הרעיון הוא לשאול את המטופל "מה אתה רואה?" מדובר בתהליך של שיקוף ומירורינג.
המבט שהמטופל חווה מצד המטפל המצלם הוא אוהב, עוטף, מעריך ומחפש "לשמוע" רק את מה שיש למטופל לומר, ללא ציפיות, ללא ביקורת, ללא אכזבה ומבלי שנכניס לו מילים לפה או נביט בו באופן שהוא עצמו לא רוצה להחוות.